החלטה בתיק רע"א 7561/13

1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' יעקובי) בת"א 49133-05-11 מיום 23.10.2013 בגדרה נדחתה "בקשה לביטול עיקול זמני" שהגיש המבקש ביום 7.10.2013.

עיקרי העובדות וההליכים

2.        ענייננו בסכסוך בקשר לכספים שמשך המבקש ללא הרשאה ולמטרותיו הפרטיות מחשבון הבנק של המשיבים. נגד המבקש הוגשו שתי תביעות כספיות בעילה נזיקית: האחת, בבית משפט השלום (ת"א 4014-01-11); השנייה, בבית המשפט המחוזי (היא התביעה מושא הבקשה שלפני).

3.        ביום 5.12.2012 נחתם בבית משפט השלום בירושלים הסכם פשרה בין הצדדים אשר קיבל תוקף של פסק דין (סגנית הנשיאה ע' כהן), ולפיו התחייב המבקש לשלם למשיבים סך של 1,200,000 ש"ח "לסילוק מלא של התביעה". לצורך הבטחת מימוש הסכום הנ"ל במלואו, נחתם ביום 29.7.2013 הסכם למכירת דירתו של המבקש באמצעות כונסי הנכסים שמונו על-ידי בית משפט השלום.

4.        ביום 2.10.2013, לאחר ששולם הסכום האמור על-ידי המבקש, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי "בקשה דחופה להוצאת צווי עיקול זמניים במעמד צד אחד" על זכויותיו ועל כספו של המבקש. במסגרת הבקשה נטען כי כדי להבטיח את מימוש פסק הדין שיינתן נגד המבקש בתביעה הנוכחית, יש להורות על שלושה צווי עיקול זמניים, ובהם עיקול בסך של 1,132,000 ש"ח, המשקף את יתרת התמורה שהקונים התחייבו לשלם למבקש בהתאם להסכם המכר מיום 29.7.2013 ("התשלום השלישי") עד לא יאוחר מיום 25.1.2014. עוד צויין כי מחוות הדעת שהוכנה על-ידי חוקר פרטי מטעמם וצורפה לבקשה הנ"ל עולה כי למבקש "אין נכסים ו/או כספים ו/או זכויות אחרות" הרשומים על שמו, שיאפשרו למשיבים לממש את פסק הדין, ככל שיינתן לטובתם. בו ביום, הורה בית המשפט המחוזי כי במכלול הנסיבות יש מקום להעתר באופן חלקי לבקשה להטלת עיקולים. 

5.        ביום 6.10.2013 הוגשה "בקשה להפחתת סכום עיקול" וביום 7.10.2013 הוגשה בקשה נוספת: "בקשה לביטול עיקול זמני". ביום 9.10.2013 הוגשה "תגובה לבקשה לביטול עיקול זמני". ביום 15.10.2013 החליט בית המשפט המחוזי, כי "... לאחר שהושלם עתה הנחוץ, נקבע דיון ל-21.10.13 בשעה 13:00".

החלטת בית המשפט המחוזי

6.        ביום 21.10.2013 התקיים הדיון במעמד הצדדים, ובהחלטה מיום 23.10.2013 קבע בית המשפט המחוזי כך:

"1. לאחר שקילת המכלול, יש להותיר העיקולים שנקבעו בהחלטה מ-2.10.13 על כנם.

2. לנוכח הסכם הפשרה בבית משפט השלום, אשר לא כלל הסכמה כי לא יימשכו הליכים נגד הנתבע 3 [המבקש - נ' ס'] בבית משפט זה, רשאים התובעים לעתור לעיקולים שנתבקשו. הנתבע 3 [המבקש - נ' ס'] גם לא סתר את הטענות בדבר סיכויי התביעה (שהיא יחד ולחוד נגד נתבעים שונים) וגם לא את החשש מפני הכבדה בהעדר העיקולים.

3. לצד האמור לעיל נראה גם שבידי הנתבע 3 [המבקש - נ' ס'] למנוע הפסדים כספיים ביחסיו עם הרוכשים. מכל מקום, מה שציין ב"כ התובעים בפרוטוקול הדיון לעניין זכויות ומהלכים אפשריים של הרוכשים ושל החברה המתווכת תומך אף הוא בתוצאה כנ"ל.

4. שאלת ההוצאות בקשר למה שקשור בעיקולים שעל הפרק תישקל במסגרת פסק הדין".

7.        מכאן בקשת רשות הערעור שלפני. למען השלמת התמונה, יצויין כי ביום 5.11.2013 הגיש המבקש לבית משפט השלום בירושלים על דרך של המרצת פתיחה "כתב תביעה לאכיפת הסכם פשרה ולחילופין לביטולו" בקשר לפסק הדין מיום 5.12.2012 המאשר את הסכם הפשרה בעניינו (ראו פסקה 3 לעיל). בהחלטה מיום 16.1.2014, לאחר מתן זכות תשובה למשיבים, הורה בית משפט השלום כך: "בנסיבות העניין, בשים לב למהות המחלוקת בין הצדדים, שמחייבת בירור עובדתי, בכל הנוגע להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, בהתאם לתקנה 258 לתקנות סד"א, אני מחליט להעביר את הבקשה לתובענה רגילה".

עיקרי טענות המבקש

8.        המבקש טוען כי הסדר הפשרה שאליו הגיעו הצדדים לתשלום בסך של 1,200,000 ש"ח כפיצוי למשיבים, ואשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 5.12.2012, התייחס בפועל לשני ההליכים המשפטיים נגדו, הן זה בבית משפט השלום, הן זה בבית המשפט המחוזי. לראיה נקב המבקש בשיעור הסכום שעליו הועמדה התביעה בבית משפט השלום - סך של 887,101 ש"ח - נמוך משמעותית מן הסכום שנקבע בהסכם הפשרה הנ"ל, שלפי טענת המשיבים מתייחס להליך שהתנהל בבית משפט השלום בלבד. המבקש מוסיף ומציין כי המשיב 1 לא התכחש ליריעה עובדתית זו במהלך חקירתו בבית המשפט המחוזי, שם התייחס לעניין באומרו כך: "הבעיה ביני לבין שמעון [המבקש - נ' ס'] הסתיימה בבית משפט השלום" (עמוד 35 לפרוטוקול הדיון מיום 23.1.2013). לדידו, המשיבים "מנסים לנצל שלא בתום לב" את העובדה כי בהסכמה שהושגה בבית משפט השלום לא נרשם מפורשות כי התשלום הוא עבור שתי התביעות יחדיו.

9.        לפי עמדת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי קיימים סיכויים כלשהם ביחס לתביעה המתנהלת נגדו. קיימת לפנינו "הודאת בעל דין", שיש בה כדי להשמיט את הקרקע מתחת לתביעה דנן. לדידו, שגה גם בית המשפט המחוזי בקביעתו כי הודאת בעל דין אינה גוברת על העדר רישום התנאי המפורש בהסכם הפשרה, לפיו  מתייחס ההסכם גם לתביעה בבית המשפט המחוזי. לגופם של דברים, טוען המבקש כי אין ממש בתביעה ביחס אליו, מאחר ו"לא ידע על התרמית של הנתבעים האחרים וחשב שהוא עתיד לקבל סכום גדול ממכירת הקרקעות ובהסכמת הצדדים קיבל כספים על חשבון אותם כספים עתידיים. אין שום ראייה המקשרת את המבקש לתרמית".

10.      עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הורה על העיקול ביחס לסכום של 1,132,000 ש"ח (יתרת התמורה ממכירת הדירה), מבלי שאשתו צורפה כמשיבה לבקשה לעיקול. לגישתו, מבלעדי צירופה של האשה להליך, "הרי שלא היה מקום להשית עיקול על יותר ממחצית הכספים המוחזקים".

11.      לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי גם בקביעתו כי אי-מתן צו עיקול זמני יכביד על ביצוע פסק הדין. לדידו, בבקשת המשיבים להטלת צווי העיקול ובתצהיר שצורף לה אין כלל התייחסות לשאלת ההכבדה, וממילא דוח החקירה שטחי ביותר ואינו מהווה ראיה לדבר. עוד כהנה וכהנה טען המבקש בנוגע לעריכת האיזונים בין הצדדים, בתוך כך הפנה לסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והדגיש כי "לא ברור איזה נזק יכול להיגרם למשיבים באם יבוטל הצו שכן המבקש מתגורר בארץ ואין כל סיבה לחשוש שלא ישלם כספים באם יחוייב לשלם... מאידך מתן צו עיקול על כספים המגיעים למבקש פוגע בזכות הקניין שלו".

עיקרי טענות המשיבים